טעויות סוציולוגיות ומשפטיות בחוק יסוד הלאום

מאת אשר בן-שלמה

מתוך אבחון משפטי-חוקתי, שני הסעיפים הראשונים של חוק הלאום אשר נכנס לספר החוקים של מדינת ישראל בתור חוק יסוד ישראל מדינת הלאום של העם היהודי מעוותים את אבן היסוד לשחזור מעמדה המדינית של האומה העברית, מהנימוקים הבאים :

1.עקרונות יסוד של חוק הלאום :

(א) ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל.

(ב) מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית.

הדגש לארץ ישראל כמולדתו של העם היהודי היה מעלה עובדה היסטורית בתולדות העם היהודי אילו מדינת היהודים הייתה מקבלת את השם יהודה במקום ישראל.

סעיף 1 (א) וסעיף 1 (ב) היו אמורים לעשות שימוש בתואר "העם הישראלי" במקום בתואר "העם היהודי".

העם היהודי היה העם של ממלכת יהודה וממלכת יהודה איננה.

מאחר ומדינת היהודים נקראת בשם ישראל הגיוני לדבר על העם הישראלי מתוך הכרה חוקתית במדינת ישראל כמדינה יורשת של ממלכת ישראל ההיסטורית.

בספרו "מדינת היהודים" ד"ר תיאודור הרצל ז"ל לא השתמש בתואר "העם היהודי" אלא בתואר "עם היהודים" ובתואר "ישראל" בהתייחסותו לעם היהודים.

מולדת היא ארץ מוצא. ארץ ישראל היא מוצאו ההיסטורי של העם הישראל בתור דמותו מדינית של האומה העברית בתקופת קיומה של ממלכת ישראל אשר הוקמה על ידי המלך דוד.

חשוב לשים לב כי חוק הלאום אינו מציין את הקמתה של מדינת ישראל "בשנת 1948”, וכך נתן לסעיף זה מקום לפרשנות.

המונח "מדינה" מתייחס לכל חברה טריטוריאלית המאורגנת מבחינה פוליטית-משפטית על ידי שלטון עצמי. כלומר, מדובר על סעיף המכיר בממלכתיותו בכך שמדינת ישראל המודרנית מהווה רצף לאומי של מדינת ישראל המקראית שהוקמה על ידי המלך דוד בשנת 1004 לפנה"ס.

חשוב לציין כי גם מדינות אחרות, כגון רפובליקת קרואטיה מזכירה בחוקתה את מוצאו של הלאום הקרואטי בממלכה הקרואטית העתיקה.

בספרי תולדות העמים של העת העתיקה, השם "ישראל" מופיע כשם המיוחס לקבוצה אתנית, כלומר, כשם של "לאום" וכשם של "מדינה".

מלכים א, פרק ב, פסוק י"א : וְהַיָּמִים, אֲשֶׁר מָלַךְ דָּוִד עַל-יִשְׂרָאֵל, אַרְבָּעִים, שָׁנָה:

בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ, שֶׁבַע שָׁנִים, וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ, שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים.

יהודה היה אחד מתוך שנים עשר שבטי ישראל בו נולד דוד. התנ"ך מתאר את ממלכת ישראל כמציאות חברתית בעלת כל המרכיבים של מדינה. לעומת ערי מדינה כנעניות שהיו קיימות קודם לכן, לישראל המקראית היו קיימות את שלושת המרכיבים של המדינה המודרנית: חברה, מערכת פוליטית-משפטית וטריטוריה.

חלק מעם ישראל נקרא יהודי לאחר הפילוג בין שבט יהודה לשאר השבטים והקמתה של ממלכת יהודה לידה של ממלכת ישראל, בימי המלך רחבעם.

אך, למרות קרוב לאפיים שנות גלויות, העם היהודי שמר על זיקתו התרבותית, הדתית וההיסטורית לארץ ישראל, וחידש את הגדרתו הלאומית-מדינית.

מדינת ישראל היא מהלך היסטורי חסר תקדים לשחזור מעמדו הלאומי-מדיני של עם שידע מגלות, מפוגרומים, ממסע הצלב, מאינקוויזיציה ומשואה. העם היהודי עמד במבחן להישרדות במהלך ההיסטוריה של האנושות וזכה לקבל בחזרה את מקומו כאומה בין שאר האומות.

הגשמתו של החזון הציוני לחידוש הקוממיות הממלכתי של האומה העברית בארץ ישראל היא הגשמת זכות טבעית שזוכה כל אומה ואומה, תוך כדי התחשבות בעקרון של שוויון לכל האזרחים הישראלים.

נמצא בחוקות אחרות רבות פרקים המתייחסים להיבטיה השונים המאפיינים את העקרונות ואת היסודות של המדינה, כגון:

1. זהותה הלאומית,

2. מחויבותה לשמירה על כבוד האדם וחירותו,

3. שיטת הממשל (מלכות או רפובליקה),

4. אופן הארגון של הרשות המחוקקת, של הרשות השופטת ושל הרשות המבצעת